<h1>מגן אבות להמאירי — הענין האחד ועשרים</h1>
<h2>דף לז.</h2>
אחר כך האריך הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל על ענין היבשות שבכולם כמה הוא שיעורו, לפי שבגמרא לא נזכר שיעור היובש באחד מן המינין כמה הוא. וטרח הרב לחזר אחר המקומות שנזכר בהם בתלמוד ענין היובש, ושנזכר בו שיעורו בכמה, ומצא [בריאה] שיבשה [חולין מ"ו ע"ב] שיעורה בכדי שתהא נפרכת בצפורן. ובמומי הבכור [בכורות ל"ז ע"א] באוזן שיבשה ששיעורה כל שתנקב ואינה מוציאה טפת דם. ובדברים הלחים כגון משקים כל שנתקרשו נקראים יבשים [שבת ע"ז ע"א]. ומכריע הרב שיבשות האתרוג הוא ראוי לדמותו ליבשות הבשר שהלחות באתרוג כמו הדם בבשר, וכמו שהלכו באוזן הבכור שהוא בשר לכל שתנקב ואינה מוציאה טפת דם, כך באתרוג כל שינקב ואינו מוציא לחות והוא יבש, והרי אף האתרוג והבשר שוים ששניהם אויר שולט בהם ומתיבשים בנקל, ומתוך כך ראוי להיות שיעורם שוה בזה. זהו דעת הרב ביבשות האתרוג. ובדיקתו שתוחבים בו מחט בלא פלוש, ואם יש שם לחות הרי אותו לחות נראה מעט במחט, או נוקבו נקב גס מעט בלא פלוש וחוזר סביב הנקב אם יצא דרך בו שום לחות. ואנו מוסיפין בו מעט עד שיצטמק כל כך שלא ישאר בו שום לחלוחית, וצמקו עד נאמן על יבשותו. ומכל מקום בהדס וערבה אין לשיעור זה מקום בהם, ואין דעת הרב לשער בהם בכדי שיהו נפרכין בצפורן מצד מה שאמרו במסכת חולין [מ"ו ע"ב] [ההפרש] שבין הריאה לבין אוזן הבכור דלענין יבשות כל היכא דשליט בה אוירא אזוקי מזיק ליה כלומ' שמצד האויר הוא ממהר להתיבש, ומשום הכי לא בעינן באזן הבכור שתהא נפרכת בצפורן ודיינו כשתנקב ואינה מוציאה ליחה, שכל שהיא כשיעור זה לא הדרא ובריא אחר שהאויר שולט בה, מה שאין כן בריאה שבשיעור זה הדרא ובריא אחר שאין האויר שולט ומשום הכי לא קרינן לה יבשה עד שתהא נפרכת בצפורן. ומכאן מכריע הרב ז"ל בכל ארבעת מינין שבלולב שמאחר שהאויר שולט בהם [לא] בעי' בשיעוריהו שיהו נפרכים בצפורן. ומתוך כך מכריע הרב בשלשתם שהמראה הירוק הוא בהם סימן הלחות, וכשהלבינו הוא סימן היבשות בהם, ונתן הרב ז"ל שיעור זה בשלשתם ר"ל לולב והדס וערבה. והוסיף עוד וחזק את דבריו שבהדס וערבה אפי' היו נפרכים בצפורן אם עדין ירקות שלהם קיים אינן יבשי', שכל שהם ירוקים חוזרים הם ללחותם על ידי שרייה במים יום או יומים ולא יהיו נפרכים.
ואני תמה על דברים אלו, שכל שהוא נפרך ביד אין שום יובש למעלה ממנו, וודאי אינו חוזר על ידי שרייה במים אחר שנתלש. וכן מה שנמנע הרב מליתן שיעור להדס וערבה ביבשות כשיעור שיהו נפרכים בצפורן מפני שכל שהאויר שולט בהם בפחות משיעור זה הוא נקרא יבש כמו שמצינו במום שבאזן הבכור, חוץ מכבודו אין כאן ראיה, שלא נאמר כן אלא בבעלי חיים שמתוך שהחומר שבהם יותר דק מאותו שבצומח, עד שהצומח נעשה חומר למרגיש פעל האויר משיגו בנקל וכל שהגיע לנקיבה ואינה מוציאה טפת דם אינו חוזר ומתרפא, ומתוך כך ראוי לומר שיהא שיעור יבשותו בכך אע"פ שאינו נפרך בצפורן, אבל ההדס והדומים לו אין בו שיעור בשנקב ואינו מוציא ליחה שמתוך דקותו אף קודם יבשותו מגיע לשיעור זה. אלא כל שאינו נפרך בצפורן, אינו יבש עד שיהא נפרך בצפורן, ומשהגיע לכך יבש הוא ואין בו עוד חזרה. ולא עוד אלא שנראה שהפקע[ת] הירקות שבו וחזרתו לכעין לבן עם שיעור פריכה בצפורן אחד הוא, או שמא אף קודם שילבין לגמרי הוא נפרך בצפורן, ומתוך כך שיעור הדס וערבה הוא לדעתנו כשיהו נפרכים בצפורן [אבל הלולב יארך זמן רב] עד שיגיע לרקבון גמור, ומתוך כך קבלנו בשיעורו באסיפת לחותו עד שכשאדם כופל את העלה הוא נשבר מצד כפילתו.
אחר כך טרח הרב לחזר ליתן זמן לכליון הלחות עד שלא יצטרך לנסיונות שיעור[י]ן שהזכרנו, ומכריע לתת בזה זמן שנים עשר חדש לכלן, וממה שאמרו [ע"ז ל"ד ע"א] בחרצנים של גוים לחין אסורין יבישין מותרין ופרשו בשיעור יבשותן כל שעבר עליהם שנים עשר חדש. ואם תאמר שלא מצד כלוי הלחות הוא, אלא מפני שטעם היין בטל, א"כ היה לו לומ' כל שנים עשר חדש אסורים לאחר שנים עשר חדש מותרין, הא משאמרו לחים אסורים יבשים מותרים, ושאלו עליה עד כמה הם לחים והשיבו בה עד שנים עשר חדש, משמע שהלחות כלה בהם לשנים עשר חדש.
ואני אומר אינם שוים, והגע בעצמך היאך אפשר לומר שההדס והערבה יעצרו בלחותם שנים עשר חדש שלא יהו נפרכין בצפורן, או שלא יכלה מראה ירקות שבהם, ואנו רואים בהם כן לזמן קצר, אלא אין הסתום למד מן המפורש בענינים אלו, אלא הכל לפי השיעור הנתון בהם, ובלולב אף לאחר שנים עשר חדש יש הרבה מהם שאין מגיעים לכלל יבשות. ועוד שהרי אף הרב כתב שכל שנותנין לב לקיימם בלחותם על ידי כריכתם בדברים לחים, אין כאן שיעור זמן, אלא הכל לפי הסימן הנתון בהם שעל ידי תחבולה אפשר להעמידם בלחותם (יותר) יותר משנים עשר חדש. ודבר זה לדעתי יפה מיהא בלולב ואתרוג, אבל (בלולב) [בהדס] וערבה הדבר רחוק. ובחרצנים מיהא אם העמידם במים כל שנים עשר חדש לפי דברי הרב אסורים עדין, והדבר רופף בידי וראוי להחמיר.
